תביעות בעקבות ניתוחי לייזר להסרת משקפיים

במאמר זה נעסוק בניתוחי לייזר לשיפור הראייה תוך בחינת עילות תביעה אפשריות בעקבות ניתוח אשר גרם לנזק או שלא השיג את התוצאה המקווה. נבחן אימתי נתוחים אלו עשויים להקים עילה לתביעת רשלנות רפואית ונעמוד על סכומי הפיצוי הנפסקים בפסיקה במקרים מסוג זה.

ניתוח לייזר לשיפור הראייה הינו ניתוח אלקטיבי (מתוכנן) למטרות קוסמטיקה. ניתוח מסוג זה, מטבע הדברים, אינו ניתוח מציל חיים אלא מדובר בניתוח שנועד לספק למנותח אורח חיים משופר, ללא משקפי ראייה או עדשות.

כמו כל ניתוח גם נתוח לייזר להסרת משקפיים טומן בחובו סיכונים לא מבוטלים בינהם עכירות בקרנית, רגישות לאור, הופעת צילינדר (אסטיגמציה), אקטזיה (עיוות הקרנית), ירידה בחדות הראייה, עליית לחץ תוך עיני, צניחת עפעפיים, עיוורון ואף צורך לבצע ניתוחים חוזרים. ישנם סיכונים נדירים יותר ונדירים פחות כאשר עם התקדמות המחקר מתגלים סיכונים נוספים. מאחר שהניתוח מבוצע רק בשני העשורים האחרונים אזי תוצאות הניתוח לטווח הארוך יותר אינן ידועות ומתבררות עם הזמן. המנותח חייב להיות מודע לכך שהידע הקיים הינו מוגבל, כמו כן יש להסביר למנותח מה התועלת הצפויה ואת מידת חדשנותו של הניתוח.

מתעוררת השאלה האם כל אימת שתוצאת הניתוח אינה משביעת רצון ישנה עילה לתביעה כנגד המנתח? התשובה לכך שלילית. מבין המקרים בהם מתברר נזק יש לבחון אם קיימת עילה לתביעת רשלנות רפואית. הבדיקה נעשית ביחס לשלושה שלבים. השלב הראשון הוא בדיקת שלב ההיערכות בטרם הניתוח ובדיקת התאמת המטופל לניתוח (למשל האם במצבו של המנתוח היתה התווית נגד שבנוכחותה אסור היה לנתחו, האם טרם הניתוח נערכו הבדיקות המקובלות, האם נאסף מלוא המידע החיוני לצורך קבלת ההחלטה האם המנותח הספציפי הינו מנותח מתאים מבחינת מבנה הקרנית שלו לנתוח מהסוג הנדון).  השלב השני הוא בדיקת שלב הניתוח עצמו- האם בוצע כמקובל, האם נשמרו תנאי הסטריליזציה המקובלים. והשלב השלישי הוא בדיקת הטיפול לאחר הניתוח ו/או בסיבוכים שנוצרו. בכל אחד משלושת השלבים האמורים יכול שתהיה סטיה מסטנדרט הטיפול הסביר שמשמעותה- רשלנות. אם רשלנות זו גם גרמה לנזק אזי בהתחלט ישנה עילה לתביעת רשלנות רפואית.

כידוע, הנתוח מבוצע בשיטות שונות, כל אחת וסיכוניה, חלק מהשיטות כרוכות בדיקוק הקרנית דבר שעשוי להחלישה. לעיתים נדרשים ניתוחי תיקון, שגם הם כרוכים בדיקוק נוסף של הקרנית, ובסופו של דבר עלול המנותח למצוא עצמו במצב גרוע מהמצב בו היה כשניגש לניתוח האמור.

בפסיקת בתי המשפט נקבע עוד בשנת 1999 (פס"ד דעקה) כי פגיעה באוטונומיה מוכרת בעילה לתביעה, הכוונה למטופל שבוצע בו ניתוח (או כל טיפול אחר) או התקבלה החלטה טיפולית בנוגע אליו שלא בידיעתו/ שלא בהסכמתו. עילה זו מהווה עילה מרכזית בתביעות בגין ניתוחי לייזר, וזו רלבנטית במצבים כמו אי החתמת מטופל על טופסי הסכמה ואי ידוע המטופל על סיכונים וסיבוכים אפשריים. עילה זו צברה תאוצה גם בניתוחים קוסמטיים שונים כמו ניתוח לשיפור הראייה ומזכה את התובעים בפיצויים בגובה 100,000 ₪ ויותר.  למשל בפס"ד קופליס דב נ' ד"ר מרמור פסק בימ"ש השלום פיצוי בסך 100,000 ₪  בעבור פגיעה באוטונומיה על כך שהמטופל לא קיבל הסבר מלא מן הרופא. ביהמ"ש המחוזי הגדיל את הפיצוי וקבע שאילו המטופל היה מקבל הסבר מלא הוא היה מסרב לעבור את הנתוח והיו נחסכות ממנו תוצאות הניתוח ולכן על הרופא לפצות את המנותח לא רק בעבור הפגיעה באוטונומיה אלא גם בעבור תוצאות הניתוח (כאב וסבל, הפסדי השתכרות, הוצאות רפואיות ונסיעות), סה"כ הפיצוי הוגדל ל- 215,000 ₪ במקום 100,000 ₪.

בשנים האחרונות הודגשה יותר ויותר בפסיקה חובת הגילוי המוגברת בפרט בניתוחים אלקטיביים כגון ניתוח הלייזר לתיקון הראייה. בע"א 9817/02 נחום וינשטיין נ' ד"ר ברגמן פסק ביהמ"ש העליון סך 150,000 ₪ על פגיעה באוטונומיה למנותח שלא הסבירו לו שמדובר בניתוח חדשני ולא התריעו בפניו על חשש לעכירות בקרנית (2005). גם בע"א 1997/10 עמית צורף נ' מיישר-מרכז לייז לשיפור הראייה בע"מ (2010) נפסקו 150,000 שקלים בעבור פגיעה באוטונומיה על כך שלא הוסברו למנותח הסיכונים הכרוכים בניתוח, ובפועל נוצר צילינדר בשתי עיניו וכן התפתח קרטוקונוס- עיוות בצורת הקרנית ובאחידות קמירותה.

זאת ועוד, בע"א 1499/09 רוני פרץ נ' רואים 6/6 (2009) התקבלה תביעתו של חולה שנותח חרף חוסר התאמתו לניתוח. באותו ענין הודגש כי חתימה על טפסי מידע והסבר כלליים אינה בהכרח מספיקה ויש לציין את הסיכונים (גם הנדירים) בהתאם למצבו הספציפי של אותו מטופל וזאת על מנת לעמוד בחובת הגילוי. גם הש' כהן בפ"ד רונית רמלר נ פרופ' לזר (2011) קובע כי כאשר ישנו סיכון נדיר (גם בטיפול חדשני) המוכר כבר בספרות יש לציינו במפורש בטופס ההסכמה.

ראינו כי, במצבים של מתן מידע חסר לגבי סיכונים אפשריים בניתוח, ובמיוחד ניתוח חדשני, קמה עילה לתביעה בגין פגיעה באוטונומיה (להבדיל מפיצוי בעבור הנזק הגופני שנגרם), ואולם כאשר ביהמ"ש משתכנע כי אילו ניתן הסבר מלא המנותח היה מסרב לעבור הנתוח שאז הפיצוי שנפסק בא לכסות את כל ההפסדים הנובעים מנזק הגוף.

גישת הפסיקה היא לחובת גילוי רחבה למטופל. להחתמת המטופל על טופס הסכמה שלא ביום הניתוח על שולחן הניתוחים, אלא מבעוד מועד לאחר שקרא וקיבל מלוא ההסברים, בתי המשפט גם אינם מסתפקים במתן הסבר על הסיכונים השכיחים ודורשים רף גילוי רחב יותר בנתוחים מסוג זה, הסבר הכולל גם  סיכון נדיר. כמו כן בתי המשפא מצפים כי הרופא יתעדכן בספרות הרפואית, ובכל הסיכונים הידועים לאותה עת.

מאמר זה משקף את רוח הפסיקה נכון למועד כתיבתו (דצמבר 2012).

המאמר נכתב על ידי עורכת דין איילת סבג.

לייעוץ משפטי בנושאי רשלנות רפואית ונושאים נוספים.

          לקריאה נוספת בנושא נוטריון רמת אביב